הלידה של הבכורה שלי - הודיה בת נורית

בס"ד

סיפור הלידה שלי ושל הודיה:

אז התחלנו ביום חמישי. הייתי בשמירת הריון עקב צירים מוקדמים משבוע 30 והגעתי לביקורת בסוף שבוע 39 במרכז לבריאות האישה בראשל"צ. עשיתי בדיקת שתן שהייתה תקינה, לחץ דם תקין ואז המוניטור – התינוקת ישנה אז זה ארך זמן מה ובסופו של דבר לא היו הרבה תנועות אז הרופאה לא אהבה את המוניטור ושלחה אותי לאחד חוזר אחרי אולטרסאונד שהראה משקל 3 וחצי ק"ג. עשיתי בסופו של דבר 4 מוניטורים שהרופאה לא אהבה והתחלפה משמרת והרופא החדש שלח אותי לבית חולים.

עברנו בבית, בעלי התפלל בינתיים ואני אירנתי דברים אחרונים בתיק.

הגענו לקפלן ב 6 וחצי בערב – מוניטור תקין וארוך, שתן תקין אבל ירידה חריגה בדופק של העובר – מוניטור חוזר תקין והרופא הוציא מכתב שחרור ב 2 לפנות בוקר ואז ביקש "רק" בדיקת לחץ דם שפתאום היה גבוה מעט.

לא שחררו אותי והמליצו על הפעלת לידה!

קיבלנו הסבר מהרופא על בלון – לאחר חצי שעה הסבר השתכנעתי אך שוב ביקשתי הסבר משכנע מגיטה המיללדת המדהימה ואחרי הסבר נוסף שאני מתחילה בבלון ובע"ה הכל יהיה בסדר ולא צריך לחשוב מעכשיו על לידה שאינה טבעית, הלכתי לישון במחלקה עם בעלי.

בשעה 7 בבוקר החדיר הרופא עם גיטה את הבלון – לא נעים בכלל. ב 10 התחילו כאבי מחזור חזקים. העבירו אותי להמתנה למח'''' יולדות עם כאבים ורק ב 7 בערב אחרי 12 שעות אחרי בדיקה האחות שלפה את הבלון והייתה פתיחה של 2.5 ס"מ.

זה היה מאוד משחרר!

הפנו אותי לחדר לידה שוב להמשך הפעלה! הייתי בשוק כי לא רציתי הפעלה אלא רציתי שהכל יהיה בזמנו ובעיתו – הרופא שראה את המוניטור התקין הסתמך על לחץ הדם שהיה מעט גבוה והיה מאוד נחרץ לגבי הפעלת הלידה – אז הגעתי לחדר לידה ששם הייתה רופאה אחרת ששוב בדקה מוניטור ולחץ דם ודווקא אמרה שמבינה אותי שאם הכל תקין ואני מרגישה תנועות והמוניטור בסדר אין צורך לזרז לידה וכך חזרתי שוב למחלקת יולדות להמתנה עד למחרת. למחרת חזרתי לחדר לידה אחרי מקלחת והכנה נפשית – אני מגיעה לקבלה לחדר לידה וראו זה פלא – אין מקום בחדר לידה ואני חוזרת ליולדות.

מה דעתכן על כך – מי מחליט על זמן הלידה, אנחנו או ריבונו של עולם? רק הוא וכך היה.

בשעה 2 ביום שבת מודיעים לי להתכונן לחדר לידה כי התפנה מקום – התקלחתי עשיתי חוקן ונכנסתי לחדר לידה והפעם הרופא מאתמול היה בחדר לידה שעשה לי הרצאה ארוכה שאני כנראה לא מבינה לאן הגעתי והסביר ארוכות את ההשפעה והסכנות בלחץ דם גבוה וכל זה כשאני מחוברת מצד שמאל למוניטור ומצד ימין לעירוי שעד עכשיו איני מבינה את מטרתו.

העיניים שלי התמלאו בדמעות, הרגשתי כ"כ חסרת אונים, לא הייתה לי כלל השפעה על מהלך העניינים, הרגשתי חסרת השפעה וחסרת קול. לאחר שהרופא סיים את דבריו והפחיד אותי ואת משפחתי לגבי הסכנות בלחץ דם הסכמתי לזירוז לידה עם פיטוצין.

שכבתי במיטה כשעתיים עם כאבי מחזור קלים ופתאום הרגשתי כאילו משהו נקרע שם ברחם וגל של מים חמים זרם לי בין הרגליים – זה כאב וצעקתי והרופא הגיע ואמר שזה מי השפיר שיצאו, בדק פתיחה והיתה פתיחה של 3 ואז הוא שאל בשיא האדישות "מה עם אפידורל?" ואני עניתי בשיא הביטחון לא רוצה – פחדתי מהזריקה ומהקיבוע למיטה. אז הרופא יצא.

ביקשתי שיביאו לי כדור פיזיו כדי שאוכל לשבת עליו ליד המוניטור אך זה משום מה התעכב. פתאום בהפתעה גמורה התחילו לי כאבים איומים, לא הייתי מסוגלת לשבת על המיטה! ניתקתי את עצמי מהמוניטור ונשארתי רק עם העירוי ופשוט יצאתי מהמיטה והתחלתי לצעוק למה לא הביאו לי עדיין כדור?? תוך דקה הגיע כדור!  (זו הפעם היחידה מסתבר שצעקתי כל הלידה).

ישבתי עליו ושוב חיברו אותי למוניטור. הצירים כאבו נורא והמיילדת אמרה לי לנשוף שששששששש כל פעם שיש ציר. זה כאב ברמות שאי אפשר לתאר וזה לא נגמר וכל כמה זמן נכנס הרופא ובדק פתיחה והמיילדת הרימה את כמות הפיטוצין עוד 5 ועוד 5. זה היה בלתי נסבל – בכיתי כל כך וכאב לי כ"כ.

דיברתי עם הקב"ה ובכל פעם שהתחלתי הגיעו הדמעות, דמעות של כאב ויאוש וחוסר אונים. דמעות של בקשת עזרה ושל צעקה למעלה.

אמא שלי שתהיה בריאה עזרה לי כ"כ וגם אחותי ששמעתי בוכה איתי. אוףףףףףףףף. 

המיילדת הגיעה והחליטה לעצור מעט את הפיטוצין ולראות אם אני מפתחת צירים. בהתחלה הצירים שלי ללא הפיטוצין היו קרובים וכואבים ולאט לאט התרחקו. אימי נתנה לי מעט מן הריבה המבורכת ל הרב והרבנית קנייבסקי שיחיו  והמשיכו לי עוד ועוד צירים. לא ידעתי איך לעזור לעצמי, נשפתי והחזקתי במיטה וניסיתי להיעזר בכדור אבל דבר לא עזר זה כאב ברמות!!! הרופא נכנס ובדק פתיחה – פתיחה 5 וביקש להחזיר פיטוצין. המיילדת חזרה והתחננתי אליה ממש שתתן לי לנוח והיא לא הסכימה מאחר והרופא כעס עליה. היא החזירה את הפיטוצין ואני פשוט לא יכולתי לסבול את הכאב. גיסתי הגיעה לחדר לידה לרגע על מנת להביא לי מים מהציון של הבאבא סאלי שאימי מרחה לי מאוחר יותר על הבטן ונתנה לי לשתות אחרי שקיבלתי אפידורל. גיסתי ראתה את סיבלי בזמן ציר ולפני שיצאה אמרה לי שהיא רוצה לומר לי שאפשר אחרת ושאני לא צריכה לסבול כ"כ ושאזכור שאני יכולה עם אפידורל והלכה. המשכתי עם עוד כמה צירים כואבים בצורה נוראית ואז שמעתי את בעלי משוחח בשקט עם המיילדת לגבי אורך הלידה וכמה אצטרך עוד לסבול – היא ענתה לו כי (כבר עברו 5 שעות עם צירים) ככל שאתקרב לפתיחה 8,9 הכאבים יתגברו ובצירי הלחץ אצטרך הרבה כח ושצירי הלחץ יכולים להמשך כ 3 שעות. לא יכולתי לשמוע את זה ובעיניים דומעות ביקשתי ממנה שתביא לי אפידורל. היא כ"כ הופתעה ממני שלקח לה כמה שניות להתאפס על עצמה. ואז הגיע המרדים עם הבקשה לחתימה ואז ביקש ממני לקמר את הגב. הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי. ישבתי מול המיילדת שהחזיקה אותי ואמרתי לה שוויתרתי אבל היא הייתה כ"כ מתוקה ואמרה לי שאם הייתי מגיעה עם צירים ללא פיטוצין הייתי עוברת את הלידה ללא אפידורל כמו גדולה. קיבלתי אפידורל ונשכבתי על הגב ונרדמתי לשעתיים בערך עם אפידורל ועם פיטוצין.

בעלי הצדיק התפלל כל הזמן וביקש כל הזמן. בינתיים המיילדת התחלפה והגיעה גיטה המדהימה שקיבלה אותי לבלון ביום חמישי יומיים קודם. בדקה פתיחה – פתיחה 8. התחלתי להרגיש לחץ וכאב בישבן – גיטה בדקה ואמרה שהתינוקת לוחצת למטה אז קיבלתי זריקה לעידוד פתיחה ועוד זריקה שאני לא זוכרת את מטרתה. הגדילו לי את האפידורל שכנראה הפסיק להשפיע ואז היא באה שוב ואמרה שאני צריכה להתחיל לעבוד.

היא התחילה לשמן אותי למטה שוב ושוב ושוב ולבקש ממני ללחוץ. זה לא כ"כ הצליח אז היא ביקשה מאימי להחזיק ברגל אחת שלי ומאחותי רגל שנייה ולקרב אלי את הרגליים עם שתי ידיי וללחוץ בעצירת נשימה. בעלי ישב מאחורי הוילון ועודד כל הזמן אבל זה לא ממש הגיע אלי או השפיע עלי זה רק הלחיץ מעט את המיילדת ואת אימי שבסוף ביקשה ממנו להמעיט בכך. הידיים נפלו אחרי שתי לחיצות והרגליים גם אחרי שתי נשימות. לא היה לי כח. אחותי כל הזמן אמרה שרואים את הראש עם שיער שחור אבל כאילו לא קלטתי . זה לא השפיע עלי בכלל. הדברים של המיילדת ושל אחותי חלפו לידי כלא היו, הנסיונות שלהם לעודד אותי לא ממש צלחו עם כל האהבה שהייתה שם עבורי ובשבילי הייתי מהופנטת ועייפה. ואז כל לחיצה שרפה לי. הרגשתי ממש עיגול שורף והדחיפות כאבו לי כ"כ. ברוך השם הראש יצא ואז התחיל החלק שבו המיילדת ביקשה ללחוץ ולהפסיק וללחוץ ולהפסיק מספר פעמים ואז היא סובבה את הראש והוציאה את הכתפיים ושלפה במיומנות רבה את כל גופה של התינוקת. היו בסכ"ה 4 תפרים – 1 חיצוני ו- 3 פנימיים ברוך השם בזכות המיילדת. התפרים היו נושא שהדאיג אותי לםני הלידה אך לא במהלכה.

לא צעקתי בכל מהלך הלידה, זה הזוי לא? רק ניסיתי להירגע ולדבר עם מי שהכל בידו – עם הקב"ה. להתפלל על נשים אחרות יכולתי רק לפני פתיחה 5, אחר כך לא הצלחתי להתרכז אלא רק בכאב, וזה כאב!

עם האפידורל, הייתי עייפה ומותשת, אז לא זכרתי כלום. בעלי התפלל כמובן ואני הייתי עם עצמי והגוף שלי.

ממש ברגע זה אימי קיבלה טלפון מסבתי שתחיה אך המיילדת אמרה שאסור לה לומר שילדתי – הם מכריזים על לידה רק ביציאת השיליה. אימי חתכה את חבל הטבור והתרגשה נורא אז המיילדת סיימה את החיתוך. אני לא זוכרת איך יצאה השיליה אבל היא יצאה.

המיילדת גיטה השכיבה את הקטנה על החזה שלי – היא הייתה ממש כחולה  בירכתי אותה לשלום ואמרתי לה ברוך הבא למשפחה. כיסו אותי ואז בעלי יצא מהוילון ועמד לידי ואח"כ הצטרף למיילדת שעטפה את הקטנה שנולדה ב 5:10 ביום ראשון בבוקר בכ"ח בחשון. הוא בכה מרוב התרגשות ושמחה והחזיק בה בגאוה גדולה ובירך אותי על כמה הוא אוהב אותי וגאה בי.

הרגשתי שחרור ויכולתי לנשום לרווחה. זה היה מעייף!

הוציאו אותי מהחדר במיטה נקייה לחדר אחר ובו ניסיתי להניק את הקטנה – היא תפסה בעזרת המיילדת את הפיטמה והשענתי את ראשי לאחור – אימי אמרה לי שעליי לבדוק אם היא תופסת את הפיטמה ויונקת ואני עניתי "זה בסדר אחותי מסתכלת" לא היה לי כח אפילו להשיר מבט לחזה שלי, אתן קולטות?

ביקשתי שיקחו אותי לנוח וגם את הקטנה. עברתי לחדר התאוששות מהאפידורל והלידה ובשעה 8 התעוררתי כאמא טרייה בישראל לעיני בעלי המעריצות.